החום באוויר בשיאו, אבל אצלי בחדר הממוזג ישבו אורה וחגי במרחק קריר אחד מהשניה. הם נשואים כבר 32 שנים. מכירים כל ניואנס אחד בפנים של השניה. אבל עכשיו אחרי שהבן שלהם הקטן התחתן פתאום משעמם כל כך. והם כבר לא מוצאים את הקשר ביניהם. בסך הכל הם מסתדרים טוב, כמו מנוע משומן היטב. אבל זה כבר כל כך משעמם. "אני כבר לא זוכרת למה פעם התרגשתי ממנו" ענתה לי אורה. "זה נראה כל כך מזמן." ולאחר הרהור היא הוסיפה "אני חושבת שפעם כשרק נפגשנו התרגשתי מהיצירתיות שלו, מאיך הוא יכול בקלות לקחת חתיכת עץ ולהפוך אותה לשולחן מרשים. אבל היום התחביב הזה שלו מעיק לי, הוא עושה לי בלאגן בבית. וזה כבר לא כזה מרגש". חגי הביט בה עם עינים מעט עייפות ואז העביר בחזרה את מבטו אלי. "אני חושב שהיא כבר לא מתפעלת משום דבר שאני עושה, פעם כשהייתי מניח לה ליד המיטה גילוף מעץ, היא היתה כל כך מתרגשת, והיום כבר עברו שנים מאז שהנחתי דבר כזה לידה, משהו בה כבר לא מתרגש ממני. אני מרגיש שאני משעמם אותה". הוא סיים את דבריו בעצב.
ההתבוננות בעייפות והשעמום שהביאו איתם בני הזוג אל החדר שלי, הובילה אותי להגיב אליהם ולסייע להם לפרוץ את המצב. "אני מתבוננת בכם – אורה וחגי, ורואה ממולי זוג שמרגיש נשלט על ידי השעמום והעייפות. אבל האמת היא ששעמום או ענין, יכולים להיות בחירה שלנו. כשזוג מתחתן יש לפניו שני צרכים קיומיים – צורך אחד הנו צורך בתשוקה וריגושים, זהו צורך שמוביל לשינויים וענין בזוגיות, אך הוא גם צורך מפחיד. הוא מייצר חוסר יציבות. לעומתו יש לנו צורך בביטחון שמוביל אותנו להיות בהיכרות יציבה עם בן הזוג לעיתים עד כדי שעמום. אני מרגישה שהצורך בביטחון הוליד שעמום זוגי ביניכם לאורך השנים, ואולי עכשיו כשפניתם אלי אתם בשלים דווקא אחרי 32 שנות נישואים להתחלה מחודשת של ההיכרות שלכם. בשלים לאפשר לעצמכם מבט מחודש עם השני, דבר יערער את היציבות אבל יאפשר מחדש להתרגש, אפילו מעבודות היד שאתה חגי יוצר".