"כשאנחנו בטוב אני כל כך מאושרת… וכשאנחנו ברע אני ברצפה. הרבה פעמים הרע בינינו מתחיל כי אני מצפה שהוא יחזור הביתה ונהיה יחד. ופתאום מגלה שהוא קבע עם החבר'ה משחק כדורסל. את מבינה, במקום להיות איתי הוא קבע עם החברים, ומעדיף אותם על פניי…" יותם שישב עד אותו רגע בשקט הרים את ראשו בתגובה "על מה את מדברת?! הרי כמה פעמים אני מוותר על לצאת עם החבר'ה רק כדי להיות איתך. אני מרגיש לפעמים חנוק, יפעת מצפה שאהיה איתה בכל דקה פנויה שיש לי, וגם בדקות שאין לי, ואני באמת אוהב אותה אבל לפעמים בא לי להיות כמו הרבה מהחברים שלי שאמנם הם בני 30 כבר וכואבים את הרווקות אבל יש להם איזה מין שחרור כזה שאני מתגעגע אליו. ותראי את הפנים של יפעת כשאני אומר את זה, תראי איך היא נפגעת, ומפה מתחילה מריבה. אפילו לדבר בחופשיות אני לא יכול כי אני פוגע. אני באמת אוהב ורוצה להיות נשוי, אבל לפעמים צריך יותר מרחב"…
הוא הביט בי במבט שמבקש הבנה ולא שיפוטיות, ואז הביט שוב על יפעת וראה את הפגיעה על פניה, ושוב התכנס בתוך תוכו עם אנחת ייאוש.
"יותם" פניתי אליו, "שניה אל תברח ותתכנס בתוך עצמך" בקשתי, "אני באמת מבינה! מבינה את הצורך בתוך גבולות של נישואים למצוא גם מרחב וחופש שמותרים ואפשריים. באמת מבינה. אבל נראה לי שיש משהו שתוקע את שניכם מהאפשרות למרחב בנישואים." הפנתי את מבטי ליפעת והמשכתי "יפעת, אני מבינה את הרצון לביחד עם יותם, אבל אני מרגישה שמשהו לא עובד אצלכם כי האושר שלך נמצא אך ורק בידיים של יותם. את לא יוצאת עם חברות והתרחקת מהן מהרגע שנישאתם, גם כרגע את עובדת בעבודה שלא ממלאת אותך, ולכן בכל דקה פנויה של יומך את ממתינה ומפקידה את האושר שלך בידיים של בן זוגך. זה מוביל למצב שהאושר שלך תלותי ביותם ולכן יותם מרגיש חנוק כי הוא חייב לדאוג גם לאושר שלו וגם לשלך. שלא תבינו אותי לא נכון, תמיד האושר שלנו קשור לאחרים משמעותיים בחיים שלנו )ילדים, בני זוג ועוד( אבל אם הוא תלותי בהם פה מתחילה בעיה. אז מה דעתכם שנחזיר את האחריות לאושר לידיים שלך, ואז ננסה לייצר שיח על כמה ביחד וכמה לחוד ממקום נכון יותר בין שניכם?"
