"אני מרגיש כבר תקופה ארוכה כזה לא מושך" אמר לי אביעד בתסכול, ואחרי מחשבה הוא הוסיף "אני חושב שגם נפגע לי כל האמון שלי בגבריות שלי. אני כל כך משתדל לרצות אותה – את יפית. היא אומרת שכדי שנהיה ביחד היא צריכה שאעזור עם הילדים – אז אני עוזר, היא רוצה שאני אהיה יותר רומנטי – אני מביא פרחים. והאמת האמיתית היא זה ששום דבר לא עובד איתה. שום דבר שאני עושה לא מושך אותה אלי, ותמיד היא דבר ראשון מסרבת להיות איתי. לפעמים אחרי שהיא רואה כמה אני פגוע היא מרצה אותי, אבל זה פשוט לא כיף. ובאיזה שהוא שלב כבר איבדתי את האמון בעצמי! פעם חשבתי שאני נראה טוב, פעם חשבתי שאני מושך, היתה מישהי שממש רצתה אותי לפני יפית, אבל אני בחרתי ביפית, אבל גם בחיים של סבל, החל מההיריון הראשון עם הבת הבכורה שלנו, אנחנו בדפוס הזה שאת רואה והוא רק הולך ומחמיר עם השנים. אנחנו כבר נשואים 15 שנים ואני לא רואה מוצא באופק" הוא סיים את דבריו ביאוש. במקביל לדבריו של אביעד מבטי נדד לעיתים ליפית שנענע את ראשה בשלילה ועם סיום דבריו של אביעד היא הגיבה בכעס "זה פשוט כי אתה עושה את כל הדברים הנחמדים רק כשאתה רוצה, אבל כשלא – הם לא קורים….."
"רגע" עצרתי את יפית ואביעד מההתנצחות שהתחילה להתלקח לנגד עיני, "אני חייבת להבין משהו. אביעד – אני שומעת כמה אתה מצליח במקום העבודה שלך, כמה אתה מנהל מרשים של צוות רציני, ואני אשמח שננסה להבין ביחד איך התאפשר שכל הגבריות שלך תלויה בתגובה של יפית, עד כדי שאיבדת ככה את הביטחון. אני גם מרגישה שהחשש להמשך איבוד הביטחון מנהל את מערכת היחסים שלכם וכל האנרגיה והמאמץ שלך מופנה רק לרצות את יפית כדי שאולי הלילה היא תתרצה לך. ואני יודעת שבקלות ניתן להאשים את יפית בכך, אבל בא לי עבור שניכם להחזיר את "הכוח" והמושכות על החיים והגבריות לידיים שלך. אני לדוגמה מסתקרנת מה היה קורה אם לא היית מרצה אלא סומך על הגבריות שלך ומאמין בעצמך מחדש, האם יפית הייתה נמשכת אליך? מה היה קורה עם הריכוז שלך היה מתמקד בלהנות מחדש מלהיות גברי – האם זה היה מאפשר לך לסייע בבית או להביא פרחים מתוך רצון אמיתי ולא מתוך ניסיונות לריצוי. מה דעתך?" יפית ואביעד הביטו בי בסקרנות ושקעו בחשיבה.